top of page

דברים שלמדתי בשנתיים שאני עושה קרוספיט

  • תמונת הסופר/ת: giborinbal
    giborinbal
  • 7 באוג׳ 2018
  • זמן קריאה 3 דקות

אני חוגגת השבוע שנתיים מהרגע שקיבלתי החלטה והתחלתי להתאמן בקרוספיט. מי שלא מכיר, קרוספיט זו שיטת אימון המשלבת כוח וסיבולת המבוססת על שילוב של תרגילים אירוביים, אימוני משקל גוף והנפת מוט משקולות אולימפי. אני מתאמנת בקרוספיט פנדה בגבעתיים כבר שנתיים והמאורע המדהים הזה גרם לי לעצור ולחגוג את התובנות שלי בפוסט חגיגי! אז מה למדתי: רעות – באף חדר כושר לא ראיתי מישהו מרים למישהו אחר את המשקולות בסוף אימון. בכל אימון אצלנו בבוקס (כן, ככה קוראים למקום שמתאמנים בו קרוספיט) כשמישהו סיים אימון ומסדיר דופק, מישהו יעזור לו לקפל את הציוד שלו. יש תחושת רעות ואחווה מרגשת בקרוספיט שלא ראיתי בשום מקום אחר.

עידון האגו – למדתי במהלך השנתיים האלו, להיות שוב תלמידה, לשאול שאלות, להגיד שוב ושוב "לא הבנתי", לבקש שיראו לי שוב. ללמוד ממקום נקי ולא מאגו. לבקש עזרה, שוב ושוב ושוב.

אני משווה את עצמי לעצמי, לא לאחרים - ברגע שאני נכנסת לבוקס, אני מפסיקה להשוות את עצמי לאחרים. בעיקר לאחרות. בקרוספיט יש תחושה שכל אחד עושה כמיטב יכולתו. ואולי קצת יותר. אבל ההשוואה היא לעצמי. ליכולות שלי, לחוזקות שלי. לגוף שלי. לא של אף אחד אחר.

כשאני סופרת חזרות, אין לי זמן לחשוב על עבודה – כמישהי שמנהלת עסק, המקום היחיד שאני מצליחה לנקות בו את הראש הוא אימון קרוספיט. בדרך כלל כשיש לי מאמן או מאמנת תותחים כמו אצלנו על הראש שלי, אני מרוכזת בלספור חזרות וסיבובים והמוח שלי מאה אחוז נוכח באימון. אין לי זמן להסחות דעת ולכן, אני מקבלת שעה שלמה של שקט מנטלי.

להתרכז בנשימה עושה את כל ההבדל - בואו נגיד את האמת, רמת הכושר שלי השתפרה פלאים, אבל אני עדיין מתנשפת בטירוף כשאני רצה במדרגות גבעתיים עם כדור של 4 קילו, כן? לכן, כשהתרגיל קשה, לנשום. כשהתרגיל קל, לנשום. בכלל, לפני כל תחילת תרגיל, לנשום. זה עושה את כל ההבדל. מוט אולימפי זה לא רק לגברים – אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שאני אחזיק, ועוד יותר, אניף מוט אולימפי עם משקולות בחיי, הייתי ככל הנראה נקרעת מצחוק. חשבתי שמשקולות זה לגברים, שהמוט כבד בטירוף ובכלל שהנפת משקולות זה ספורט אולימפי של בחורים ממש גדולים וחזקים שעושים קולות של התנשפות בזמן שהם מרימים מיליון קילו!

כן, אני מניפה. אני עושה באק סקווט, פרונט סקווט, קלין, ג'רק, פוש פרס, פוש ג'רק ודד ליפט כמו גדולה!!!

להקשיב לגוף – חשבתי שאני מחוברת לגוף שלי, שאני והוא מחוברים טוב טוב, כמו גוף ונפש. הרי אני עושה מדיטציות כבר מעל ל-17 שנה, שיחקתי כדורשת, רקדתי, רצתי. אבל הרמה בה התחברתי לגוף ובמיוחד להקשבה לגוף כמו שהתחברתי בשנתיים שאני עושה קרוספיט היא רמה אחרת. אני יודעת מתי אני צריכה להפסיק. או מתי הולך לכאוב לי. אני גם יודעת בדיוק מתי יש לי עוד ואני סתם מתעצלת או כמו שאוגי המאמנת שלי אומרת "מרחמת על עצמי" אני יודעת בדיוק מה יעשה לי טוב ומה בא לי היום.

תנוחי בריצה - יש בדיחה אצלנו בקרוספיט פנדה שאומרים שאם יש מטקון קשוח ויש בו ריצה, תנוחו בריצה. פעם חשבתי שהם צוחקים, אבל אז היה מטקון (חלק מאימון הקרוספיט המשותף) שהכיל כל כך הרבה הרמות, הנפות וסחיבות, שהריצה באמת הייתה הזמן היחיד להסדיר דופק במטקון.

אני מסוגלת לקום ב 6 בבוקר ולרצות ללכת להתאמן – לא האמנתי שאני אהיה זאת שקמה ב6 לאימון. באמת שלא. בחיים לא האמנתי. אבל אז הגעתי לקרוספיט פנדה והייתי מוכנה ללכת 25 דק' ב 6:30 בבוקר כדי להספיק להגיע בזמן לאימון של 7! והתובנה הכי חשובה שבזכותה עצרתי לחגוג את השנתיים האלו בקרוספיט:

אני מסוגלת להתמיד בספורט שאני נהנת בו - אני מכירה את עצמי טוב, אני יודעת למה אני מסוגלת ואני מאמינה בעצמי בהמון תחומים כמו ניהול העסק שלי, יצירתיות ועוד. אבל להתמיד בספורט, באמת שכמעט והפסקתי להאמין שזה אפשרי עבורי. ופתאום, בלי לשים לב. או עם הרבה תשומת לב. כשהבנתי כמה אני נהנת ואוהבת להתאמן ולעשות קרוספיט, גיליתי שאני מתמידה כבר שנתיים שלמות, בהנאה. לא בכוח, לא כי אני "חייבת", פשוט, בהנאה. בהנאה לקום מוקדם ולהתאמן ב 7 בבוקר. בהנאה לקפוץ לאימון "אופן ג'ים" בארבע אחר הצהריים. בהנאה לבוא לעשות יוגה בשישי בבוקר. בהנאה לחלוק מרחב עם אנשים אדיבים, מצחיקים, נפלאים, נדיבים ואכפתיים. בהנאה, בזמן הזוגי שלי ושל ליאור. בהנאה לפגוש את עצמי, במקום בו אני משתפרת, בכל יום שאני מגיעה אליו.


(** צילומים מגניבים ביותר מיום החתונה שלנו - דימה וזינוביץ) הזדמנות נהדרת לכתוב תודה!!! תודה לקרוספיט פנדה. על הבית הנפלא שאתם עבורי. תודה למאמנים שמכירים אותי כל כך טוב ויודעים בדיוק מתי לצעוק עליי להמשיך! אתם עושים את החוויה הזאת לעוד יותר מהנה! תודה לליאור שלי שהכיר לי את העולם הזה ובזכותו התאהבתי בקרוספיט גם! ותודה לעצמי, שאני קמה, רצה, נאבקת, מזכירה לעצמי למה, מתקשה, כואבת, חוזרת, מנסה שוב, מרימה, מניפה ומתמידה! מי שרוצה לדעת מה אני עושה כשאני לא בקרוספיט---> לחצו כאן

 
 
 

Comments


bottom of page